תקוף, תעשה פיגועים: ישראל והצל
  הלהיט החם של הקיץ הוא, ללא ספק, "תקוף, תעשה פיגועים," בהפקת החמאס ובביצוע להקת זמירי דיר אל-בלאח. השיר הפך להיט בישראל ודי ברור מדוע: לחן ערביזיוני קליט ושגיאות הגייה ולשון משעשעות נמזגו באופן מספק בידיעה המנחמת שהעם היושב לחופי עזה עדיין מונחה על־ידי אנשים עלובים מאוד. אבל אפשר להתייחס לזה גם ברצינות. כשעושים זאת, התוצאות מפתיעות מאוד.


השיר "תקוף תעשה פיגועים" בגרסת יו-טיוב


המסר הבסיסי ברור:
תקוף, תעשה ביגועים
טלטל, גרום לזעזועים
חסל את כל הציונים
זעזע את ביטחונה של ישראל.

החייל הפלסטיני האמיץ נקרא לבצע שתי משימות: ראשית, הוא מתבקש להרוג את כל היהודים. במקביל, מוצגת לו מטרה צנועה יותר: לערער את ביטחונם של היהודים ("טלטל, גרום לזעזועים"). כך גם בהמשך. החייל החמאסי נקרא לפעולות קיצוניות וסופיות ("תדביר את קן התיקנים, גרש את כל הציונים"), אך גם להישגים מוגבלים יותר ("תעשה את עולמם מחזה אימים, תצרוב להם בתודעה נס גדול").

יש סתירה חלקית בין המטרות. אם אכן מקווה המשורר להשיג את היעד הסופי ("תדביר את קן התיקנים") או לכל הפחות ניצחון מוחץ בשדה הקרב ("צבא של אשליה ולא יוצלח... קרב ובא מותם ובירי תפתח"), הרי שממילא מתייתר הצורך בהישג תודעתי ("את הביטחון של ישראל זעזע"). קל להבין, לפיכך, כי המטרה הסופית אינה החזון הנכסף של השמדת כל היהודים — שלפי רוח השיר נדונה להישאר משאת לב בלבד, בשלב זה — אלא ערעור המורל שלהם, בין השאר באמצעות אותה הבטחה עולצת למחוץ אותם כמקקים.

press to continue reading





הלהיט החם של הקיץ הוא, ללא ספק, "תקוף, תעשה פיגועים," בהפקת החמאס ובביצוע להקת זמירי דיר אל-בלאח. השיר הפך להיט בישראל ודי ברור מדוע: לחן ערביזיוני קליט ושגיאות הגייה ולשון משעשעות נמזגו באופן מספק בידיעה המנחמת שהעם היושב לחופי עזה עדיין מונחה על־ידי אנשים עלובים מאוד. אבל אפשר להתייחס לזה גם ברצינות.


השיר "תקוף תעשה פיגועים" בגרסת יו-טיוב[3]



המסר הבסיסי ברור:
תקוף, תעשה ביגועים
טלטל, גרום לזעזועים
חסל את כל הציונים
זעזע את ביטחונה של ישראל.

החייל הפלסטיני האמיץ נקרא לבצע שתי משימות: ראשית, הוא מתבקש להרוג את כל היהודים.[4] במקביל, מוצגת לו מטרה צנועה יותר: לערער את ביטחונם של היהודים ("טלטל, גרום לזעזועים"). כך גם בהמשך. החייל החמאסי נקרא לפעולות קיצוניות וסופיות ("תדביר את קן התיקנים, גרש את כל הציונים"), אך גם להישגים מוגבלים יותר ("תעשה את עולמם מחזה אימים, תצרוב להם בתודעה נס גדול").

יש סתירה חלקית בין המטרות. אם אכן מקווה המשורר להשיג את היעד הסופי ("תדביר את קן התיקנים") או לכל הפחות ניצחון מוחץ בשדה הקרב ("צבא של אשליה ולא יוצלח... קרב ובא מותם ובירי תפתח"), הרי שממילא מתייתר הצורך בהישג תודעתי ("את הביטחון של ישראל זעזע"). קל להבין, לפיכך, כי המטרה הסופית אינה החזון הנכסף של השמדת כל היהודים — שלפי רוח השיר נדונה להישאר משאת לב בלבד, בשלב זה — אלא ערעור המורל שלהם, בין השאר באמצעות אותה הבטחה עולצת למחוץ אותם כמקקים.

הנחת קורי העכביש
הרעיון שביסוד השיר, כמו גם ביסוד הפעולות הצבאיות של החמאס, הוא לערער את יסודות החברה האזרחית הישראלית, עד שאלו ימאסו בקיום בישראל וינוסו. יאסר ערפאת ניסח את הרעיון הבסיסי כך, בעיצומם של ימי אוסלו: "נעשה את חייהם של היהודים בלתי-נסבלים באמצעות לוחמה פסיכולוגית..." השיטה חשובה פחות, התוצאה הסופית אחת: היהודים "יוותרו על בתיהם ויהגרו לארצות־הברית... חצי מיליון יהודים עשירים יעזבו את ישראל."

רעיון דומה, בווריאציות שונות, עמד ביסוד נאום "קורי העכביש" של חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה, שגרס כי ישראל אמנם בעלת כוח צבאי, אך אין ביכולתה לעמוד בשרשרת מתמשכת של פיגועים או לספוג נפגעים. "ישראל, שיש לה נשק אטומי, וחיל האוויר החזק באזור, חלשה יותר מרשת של עכביש — אני נשבע לכם באלוהים."

  muvlat  
 
חיזבאללה, יאסר ערפאת ואנשיו ברשות הפלסטינית ואנשי חמאס סברו כולם כי ישראל היא "מדינת חולשה ותעתועים, מעמד במלחמה לא מחזיקים, כקורי עכביש הם מתגלים..."
 
  muvlat  


הנחות דומות עמדו ביסוד כמה מערכות באלף הנוכחי: האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, מערכות עזה השונות. חיזבאללה, יאסר ערפאת ואנשיו ברשות הפלסטינית ואנשי חמאס סברו כולם כי ישראל היא "מדינת חולשה ותעתועים, מעמד במלחמה לא מחזיקים, כקורי עכביש הם מתגלים..."

ההנחה הזו הוכחה שגויה פעם אחר פעם, אך לא נעקרה משורש. יסודה בכשל הבנה בסיסי של הפסיכולוגיה של הצד שמנגד—שהוא לעתים דמות מראה של כשל ההבנה בו לוקים גם הישראלים (ואחרים) בהבנת הצד החמאסי/ערפאתי/נאסראללאי.

פולחן המוות
הנחת יסוד אחת של הצד החמאסי היא הראייה של שיח פתוח בתוך החברה וביטוי של חששות, פחדים או אי הסכמה כסימן לחולשה יסודית של הצד שמנגד: "לבבות הציונים כל אחד פונה, לכיוון אחר ואין מזדהה," אומר השיר, וכוונתו: היעדר אחדות דעות בקרב הישראלים היא סימן לכך שכושר עמידתם עלוב. שלטון החמאס, כמו כל שלטון דיקטטורי, יודע כי אין לו יכולת לשרוד בחברה פתוחה ודמוקרטית. הוא חייב לאיים על חייו ועל רווחתו של כל מי שחולק על דעתו. השיח היחידי אותו הוא יכול לשאת הוא שיח שטחי וחד־ממדי, שבו הנאמר הנגלה הוא תמיד חזיון תעתועים שקרי. בכל זאת, הוא תופש את היכולת להכיל חילוקי דיעות פנימיים לא כאות לחוזקתה של החברה ולחוזקתו של השלטון בה, כי אם סימן לחולשה.

גם החשש של הישראלים ממוות ורצונם להימנע ממנו, במידת האפשר, נתפש כסימן מובהק של חולשה: "ממוות נבהלים והם מתחבאים, מאחורי חומות או ממוגנים." עם בעל כושר עמידה, סבור כותב השיר, אינו מנסה להגן על בניו—הוא מאושר וגאה במותם. המוות הוא מחוז חפץ נכסף ומי שמקריב עצמו על מזבח האומה הוא הנעלה בבנים. לעומת זאת, אומה המקדשת את החיים, לעומת זאת, סובלת מחולשה פנימית מובנית הממתינה להתגלות. לכן, כל שעל הלוחמים האמיצים לעשות הוא "לחתור למגע עם הציונים" ול"[ה]דליק בליבה כמו קורים" וההתפוררות תבוא מאליה.

לא ברור מה היסוד הרציונלי לתפישה זו. חיילים היודעים כי ערכם וערך חייהם אפסי נופלים בדרך כלל מחיילים היודעים כי הצבא ומפקדיו יעשו כמיטב יכולתם להגן עליהם מפגיעה. רוב החיילים של החמאס, ככל החיילים וככל בני האדם מאז ומעולם, דווקא מפחדים למות. הידיעה שלאף אחד לא אכפת לא מחזקת אותם כי אם מחלישה אותם. באופן דומה, לאזרחים היודעים כי חייהם יוקרבו על נקלה לכל תועלת תעמולתית מזדמנת יש סף שבירה נמוך בהרבה מזה של אזרחים היודעים כי מדינתם עושה כמיטב יכולתה להגן עליהם.

עם הצל
ההיבט המחריד יותר בשיר הוא יעדיו. השיר אינו מבטיח לנופלים לשעתיד דבר מלבד תהילת נפילתם. הוא אינו מציב יעד חיובי (מדינה, אלף פרחים יפרחו, צלחת לוויין לכל עולה) או אפילו את שלל המלחמה, שכר הכסילים המוצע לשוטי האינטרנציונל ("מָחָר – הַכֹּל... רַק לָנוּ עֲמֵלֵי כַּפַּיִם... הָאֲדָמָה וּבִרְכוֹתֶיהָ"). לא ולא. תמותו, ודבר לא יצא לכם מכל זה: כשיתרחש ה"נס" הגדול והאויב הציוני יתפורר יצא ש"הם מגורשים ואנחנו נשארים." נשארים בחרא של עזה, בים המוות, תחת שלטון הסיאוב החמאסי, קמים לבוקר חדש בו מגפי השלטון ירמסו את פרצופך שוב ושוב — לנצח.

  muvlat  
 
מה יקרה כשהאויב הציוני יתפורר ו"הם מגורשים ואנחנו נשארים"? נשארים בחרא של עזה, בים המוות, תחת שלטון הסיאוב החמאסי, קמים לבוקר חדש בו מגפי השלטון ירמסו את פרצופך שוב ושוב — לנצח.
 
  muvlat  


אם נתרחק לרגע מהנסיבות הספציפיות של הסיבוב הנוכחי בעימות בין ישראל לחמאס, יחשוף השיר את חוסר התוחלת שבעצם העימות. החמאס אינו חותר להקמת מדינה פלסטינית—הקמת מדינה כזו היא עניין של מה בכך, כמעט. לחמאס ולרשות הפלסטינית עמדו כבר עשרות הזדמנויות לעשות כן. מי היה מונע, למשל, מחאלד משעל להתייצב באולם כלשהו בעזה ולהכריז על הקמת מדינת פלסטין? מי מונע ממחמוד עבאס לעשות זאת? עשרות מדינות הוכרזו בהזדמנות הראשונה שניתנה להכריז עליהן. הכריזו עם "מה שיש" ומכאן ניסו לדחוף הלאה. אם השאיפה היא מדינה עצמאית, אין בעיה ליצור כזו. היום.

אך כפי שניתן ללמוד מן השיר, לא זו השאיפה האמיתית. ממש כפי שאין כל הבטחה לנלחמים, כך גם אין כל שאיפה לעצמאות, לבריאת עם או ליעד חיובי כלשהו. יתר על־כן, לא רק שאין כל יעד חיובי, גם הלוחמים זוכים רק להנהון נומינלי של הכרה בערכם ("אבירים"). תשומת הלב ממוקדת באופן כמעט בלעדי לא בעצמי ובערכו כי אם באויב. היהודי/ציוני הוא העניין: הוא עילת השיר והוא עילת קיומו של הלוחם.

אני מתקשה לזכור או למצוא שיר דומה בתרבות אחרת. אם נעיין לרגע בהמנון הלח"י, הקודר והמדמם, נוכל לגלות גם כאן התמקדות במוות ("חלומנו: למות בעד ארצנו... אם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים, יקברונו בלילה בלאט; במקומנו יבואו אלפי אחרים, ללחום ולכבוש עדי עד"). המיית הלב היא "ללחום ולכבוש עדי עד." ובכל זאת, אפילו נומינלית, מוצגת גם מטרה חיובית: "רצוננו: להיות לעולם בני חורין." יתר על־כן, ההמנון עוסק בפיאור הלוחמים ודמותם, כוחם ועמידתם, פחדיהם והתגברותם, קרבנם וגאולתם: חיילים אלמונים הננו בלי מדים, וסביבנו אימה וצלמוות. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המות. בימים אדומים של פרעות ודמים, בלילות השחורים של יאוש. בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, ועליו, הגנה וכיבוש." האויב זוכה רק להתייחסות שולית: "אויבים, מרגלים ובתי אסורים לא יוכלו לעצור בעדנו." מוקד תשומת הלב הוא הלוחם וכוח עמידתו, לא האויב. באופן דומה, בהמנון האצ"ל, המוקד הוא פארם של הלוחמים והתגמול: "בדם וביזע, יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר... עברי גם בעוני — בן שר; אם עבד אם הלך... בכתר דוד נעטר." ואילו המנון הפלמ"ח מכריז: "ראשונים תמיד אנחנו, לאור היום ובמחשך... מול אויב דרכנו יעל, בין נקרות ובין צורים." אנחנו נפלאים. הם? את מי זה מעניין בכלל. ולהבדיל אלפי הבדלות, אפילו הנתעב שבשירי הנאצים, "דם חייב להישפך" (Blut muss fließen) שכל כולו קריאה לטבח יהודים, מתמקד בסופו של דבר בעונג שיפיקו שופכי הדמים ("דם חייב להישפך, והרבה") ובהנאה שלהם מבעיטה בשליט ("אנחנו מחרבנים על החירות של הרפובליקה היהודית הזאת"), אך מוקדו האמיתי אינו היהודים עצמם. הם רק הכלי למימוש תאוות הדמים והמרד.

לא כך "תקוף תעשה פיגועים." השיר בא לדבר בשם עם חלול מתוכן. אין לו מהות משל עצמו או קיום לעצמו ולא מוצע כל תוכן עתידי או אפשרי שיהיה לחייו, אם בהווה ואם בעתיד. הלוחם החמאסי, כמוהו כעם הפלסטיני, מוגדר רק באמצעות ההשמדה שימיט על האחר: הוא ידביר את "קן התיקנים" ויפתח בירי וימטיר "המון טילים" ויצליח לעשות "את עולמם [של היהודים] מחזה אימים." הוא כשלעצמו, לא קיים.

אנחנו ברברים ואתם לא
ואולי יש סיבה לכך. ממש כפי שיאסר ערפאת דיבר במבטא מצרי כבד, מדבר שר הפנים בממשלת החמאס, פאתחי חמאד, ומכחיש את עצם קיומו של עם פלסטיני: "מי הם הפלסטינים?... אנחנו מצרים. אנחנו ערבים. אנחנו מוסלמים... אחים, חצי מהפלסטינים הם מצרים והחצי השני סעודים."



השכר המובטח על כל המאמץ הזה להשמדת היהודים הוא מעמד נתין בח'ליפות ערבית גדולה. כל נתין יהיה כגרגר חול במדבריות ערב, וזו גם תהיה מידת חשיבותו בעיני שליטי אותה ח'ליפות. פוליטיקאים רבים חולקים שאיפות נפוליאוניות כאלו, אך אין עם היכול להזדהות באמת עם מטרה כזו המוצגת בעירומה. עם שמשמעות ומטרת קיומו היא "אנחנו אלה שיהרגו את אויבינו" הוא עם שמהותו מוגדרת על־ידי האחר, עם שאין לו מהות משל עצמו או זהות משל עצמו. כלומר, כך לפי החמאס (והפת"ח, ואש"ף, והרשות הפלסטינית), העם הפלסטיני הוא רק הצל שמטילה מדינת ישראל. אם יקום הצל על עצם קיומו ויחסל אותו, יחדל גם הוא להתקיים.

מה שמובן לי עוד פחות הוא הגיון הדברים הבסיסי. "תקוף, תעשה פיגועים" קורא לערער את ביטחונם של הישראלים. טקטית, כל המערכות העזתיות בשבע השנים האחרונות הונחו מצד חמאס על־יסוד ההערכה כי ישראל פועלת בתוך מגבלות של כוח: היא אינה יכולה לפעול באופן רדיקלי נגד החמאס ונגד עזה, משום שפעולה כזו לא תהיה לגיטימית בעיני אזרחי ישראל (אם משום הפגיעה בחיי אדם בעזה, ואם משום אובדן חיי לוחמים בפעולה קיצונית כזו) או בעיני אזרחי העולם. במלים אחרות, מונח כי החמאס יכול לפעול באופן רדיקלי ("תדביר את קן התיקנים, גרש את כל הציונים"), אך הישראלים מוגבלים ואינם יכולים לפעול באופן דומה. כלומר, אף שהשיר מגדיר את היהודים "עכברים" או "תיקנים" (כלומר, חיות) הוא מניח כי פעולתם תונחה על־ידי מגבלות ותפישות מוסריות מסוימות. בניסוח פשטני, החמאס פועל על בסיס ההנחה ש"אנחנו ברברים ואתם לא."

  muvlat  
 
כלומר, כך לפי החמאס (והפת"ח, ואש"ף, והרשות הפלסטינית), העם הפלסטיני הוא רק הצל שמטילה מדינת ישראל. אם יקום הצל על עצם קיומו ויחסל אותו, יחדל גם הוא להתקיים.
 
  muvlat  


אך מה קורה כשהרעיון מתממש. נאמר, חלילה, שאכן צולחת השאיפה שבשיר ואנשי החמאס מממשים את ההמלצה החמה: "תמטיר כבר אותם, המון טילים, תעשה את עולמם מחזה אימים." רקטות החמאס נוחתות באין מפריע, הלוחמים מגיחים מן המנהרות וטובחים בתושבי היישובים מאשקלון עד באר שבע, האחים בגדה המערבית מצטרפים בהתלהבות וישראל מונה אלפי הרוגים. הנחת העבודה של החמאס במקרה כזה היא, לכאורה וכדברי ערפאת, שהיהודים "יוותרו על בתיהם ויהגרו." אבל להנחה הזו אין יסוד של ממש בדברי הימים. כאשר אומה סופגת פגיעה קשה מעין זו היא זוכה בלגיטימציה לפעולה רדיקלית. כלומר, לפחות באופן זמני היא רואה לעצמה זכות ונתפשת כבעלת זכות לפעול באופן "ברברי." באופן כזה, פלישה אלימה וסילוק שלטון חמאס והרשות הפלסטינית יהיו הקצה התרבותי של קשת הפעולות העשויות להינקט, והקצה התרבותי פחות עשוי להתברר כגירוש האוכלוסייה הסוררת.

זו כמובן אינה המטרה אליה חותרים בחמאס או ברשות הפלסטינית. אין להם שאיפה למין נכבה שנייה מסוג זה. בהיעדר נוכחות פיסית של פלסטינים בעזה או ביהודה ושומרון, תדעך חשיבותם של אלו במהרה למעלת זו של הפליטים במחנות הפליטים בסוריה או בירדן. כלומר, הם יהפכו גרגרי חול במדבריות ערב וייסתם הגולל על סיפור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המטרה האמיתית, באופן אבסורדי, היא כנראה להיכשל. כלומר, אנשי החמאס נקראים להמטיר כבר אותם, המון טילים, אך ההנהגה מסתמכת על ההנחה שנזקם של אלו יהיה מצומצם. הם יהיו הטרדה — חריפה דיה כדי להצדיק את שלטונם; דלה דיה כדי למנוע צעדים רדיקליים מצד ישראל. העם הפלסטיני הוא רק הצל שמטילה מדינת ישראל, ומנקודת מבטו של החמאס, כך ראוי שיהיה. תקוף, תעשה פיגועים — אבל בזהירות, חבר.

הערות
1 הבהרה כדאית: השיר מושר בעברית, אך פונה בבירור אל לוחמי החמאס. הסיבה לכך היא שמדובר בגרסה בעברית לשיר שנוצר כבר לפני שנתיים, לכבוד מבצע "עמוד ענן."


השיר המקורי, אפריל 2012



הרעיון הבסיסי, כמו גם הטקסט, דומים מאוד, לבד מכך שזָלזיל (زلزل) שבמקור נשמע יותר טוב מ"זעזע."
2 ההבחנה בין יהודים לציונים אינה מהותית, לדעתי, וכאן אתעלם ממנה ואתייחס ל"ציונים," "יהודים" ו"ישראלים" כמלים נרדפות.


הצטרפו לקבוצת הקוראים המרגשת בפייסבוק וזכו בעדכונים


 
 
רשימת תגובות (11)
 
 
אחלה פוסט
21/8/2014
נכתב על ידי אילון

פגיעה נכונה בקטע שלפיו בעולם הערבי דמוקרטיה ופתיחות נתפסת כסמל לחולשת השלטון. כשהבריטים במאה ה-19 החליפו את הצרפתים והחליטו לבטל את עונש המוות, התעורר גל אלימות אדיר בתגובה לחולשה השלטונית שהמצרים ראו בצעד כזה של שלטון. גם היום הם מסתכלים על חוסר קיומה של דמוקרטיה ככוח שיש להם מול השלטונות החלשים והכנועים במערב שכביכול "לא מצליחים להשתלט" על התושבים שלהם עצמם אפילו עד שנותנים להם להגיד הכל ולבקר אותם.
 
 
 
 
אכן כן, אילון
21/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

מה שמעניין הוא שהפערים העצומים הנשמרים בין מצבם למצב המערב אינם מובילים אותם לפקפק בהנחת היסוד הזו.
 
 
 
 
הפלשתינים תמיד נשענו על בסיס לאומי רעוע
21/8/2014
נכתב על ידי קיפוד רדיואקטיבי

בנדיקט אנדרסון טען כי לאומיות היא "קשרי דם מדומיינים", ולמרות האמת שבטענה הזו אני לא יכול שלא לשאול את עצמי עד כמה הלאומיות הפלשתינית היא אמיתית? אם אנו מגדירים לאומיות על פי ההסכמה של האו"ם אזי הם לאום לכל דבר שכבר הוסכם פה אחד על ידי שאר המדינות החברות באו"ם, אבל אם אנו מתייחסים אל הלאום הזה באופן יותר פרטיקולרי (היסטוריה, שפה, דת, וכדומה) אזי אנו נתקלים במסקנה שאין בהם שום דבר "לאומי" פרטיקולרי.
יש בהם משהו "ריק" מהבחינה הזו, ושאלת הלאומיות הזו עולה גם כשקוראים את האינטלקטואלים "שלהם" כמו אדוארד סעיד או סרי נוסייבה ושואלים "מה בתרבות שלהם נפרד משאר הערבים?".
השיר הוא סימפטום למשהו עמוק בתפיסה החברתית הזו ,שהיא שילוב של קולקטיביזם ,נוקשות חברתית, וצרות אופקים אינטלקטואלית. תמיד תהיתי מה היה קורה אם ישראל הייתה נשארת בעיקשותה על הקו הרשמי של גולדה מאיר ש"אין דבר כזה פלשתינאים", האם היינו האחרונים בעולם שעדיין טוענים את זה או שרעיון השלילה הזה היה תופס גם בחו"ל? (מודה, אין לי מושג).
 
 
 
 
וישראל?
21/8/2014
נכתב על ידי עוזי

ניתוח מצויין של השיר ושל המצב, אבל רק של צד אחד.

השיר חושף, בהקשר הרחב, גם את אפסותינו: הכל ברור, הכל ידוע, הכל נאמר באופן חד וחלק ואנחנו לא פועלים אל מול המציאות הנגלית לנו אלא מול יצירי הדמיון שלנו.

הבעיה הזו רחבה הרבה יותר מהבעיות העלובות שלנו איתם - אילו הישראלים היו מוכנים לפתוח עיניים היינו הופכים לחוד החנית האמיתי של המערב, בכל מובן.

תמיד חשבתי שזה אפשרי ויתחיל מהכלכלה, אבל מול חוסר היכולת שלנו להכיר בעובדות הנשלחות אלינו על גבי רקטה, אני חושש שהעתיד הישראלי לא נראה מזהיר.

נ.ב. גם העובדה שהמנהיג הראוי ביותר נכון להיום הוא ביבי אומרת רבות, ולא טובות, על המצב כאן.
 
 
 
 
לקיפוד רדיואקטיבי
22/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לקיפוד רדיואקטיבי, כתבת:

יש בהם משהו "ריק" מהבחינה הזו, ושאלת הלאומיות הזו עולה גם כשקוראים את האינטלקטואלים "שלהם" כמו אדוארד סעיד או סרי נוסייבה ושואלים "מה בתרבות שלהם נפרד משאר הערבים?".



אין זה מקרה יחיד בו לאום מוגדר באופן ראשוני 'נגטיבי' — כלומר, לפי סבלותיו והחוויה המעצבת שלו, יותר מאשר שאיפות שהתקיימו קודם לכן. גם המצב בו ההגדרה המייחדת לאום מתכנסת בסופו של דבר ל"סגנון חיים" (שלעתים קרובות קשה להפרידו מ"חוויה מעצבת") אינה מקרה חריג היום.

הרעיון של "לאום" הוא ברייה שנולדה בשלב מאוחר למדי, וכבר מראשיתה הוגדרה באופן רחב מאוד, כשותפות והזדהות עם אורח חיים מסוים — טוב, נפלא ונעלה — אל מול אורח חיים אחר, שהוא בזוי, מוזר, נתעב, ולא רצוי. המשותף ליונקר הפרוסי ולאיכר הבווארי היה השפה (הנקראת, לא המדוברת) ורעיון 'פדרטיבי' כללי בדבר "גרמניות" או "רוח גרמנית." המאחד האמיתי ביניהם היה בעיקר השונות של הרעיון ה'פדרטיבי' הזה מהרעיון ה'פדרטיבי' הצרפתי, נאמר.

במקרה הפלסטיני, הרעיון הלאומי מוגדר באופן רופף למדי, בין השאר כי רוב מכריע מבין אלו הרואים עצמם פלסטינים אינו חי ומעולם לא חי בשטחים, שלא לדבר על רוב מנהיגיהם לאורך השנים, כך שגם החוויה המעצבת הבסיסית נעדרת, והחוויה המהותית נותרת ה"ערביות" או "הרוח הערבית."

אשר למה שהיה קורה לו גולדה הייתה מתעקשת - זה לא היה עוזר. סה"כ, נותנים את התואר לכל מי שחפץ בו.
 
 
 
 
עוזי, איך היית מציע לפעול?
22/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

 
 
 
 
לאורי ולקיפוד
22/8/2014
נכתב על ידי אילון

זה לא מקרה שהלאומיות הפלסטינית מראה סימנים כאילו היא לא קיימת. חברה פלסטינית אמנם התקיימה בתור "היישוב הערבי" לפני קום המדינה, אבל גם אז, היו עימותים קשים מאוד בתוכה והיא לא היתה עם באופן המוכר לנו.

הנסיון של שנות ה-60 הגיע בתקופה בה פליטים מצאו את עצמם תחת שלטונות ערביים לא "נחמדים" במצרים בסוריה ובירדן. הקסם של רעיון השיבה היה משהו שלפתע איפשר לקבוצה גדולה של בני משפחות מרוחקים במדינות שונות להתאחד סביב איזה רעיון חדש שיגדיר אותם כעם. הם היו חייבים את השיבה מכיוון שכל צורות ההגדרה האחרות שהתקיימו לפני קום המדינה לא היו קיימות יותר ב"גולה" שלהם.

לכן ישראל היא מגדיר מאוד חשוב בהוויה הפלסטינית, ממש כמו שציונות נסובה סביב חזרה לארץ ישראל, ככה ה"פלסטיניות" נסובה סביב החזרה לבתים שנכבשו (במקרה החמאסי, מדובר באידאולוגיה שונה יותר שבה המאפיין של כיבוש אדמות האיסלאם הוא דומיננטי יותר מאשר הרצון לייצר "חברה פלסטינית" כפי שהיינו רוצים).
 
 
 
 
לאורי, יש סיכוי
23/8/2014
נכתב על ידי עוזי

אפשר להבין את השאלה שלך בשני אופנים, אז תהיה כאן מעט חפירה שאני אשתדל לתקצר.

מה ישראל יכולה לעשות, אילו לא היו לנו הבעיות הפנימיות האלו? מתוך הכרה בחוסר הערך של חיי האזרחים ואיכות חייהם בעייני המנהיגים הפלסטינאים - לא לחשוב שפגיעה כזו תקדם אותנו. אפשרויות מיידיות הן פגיעה במה שכואב, משמע כיבוש אדמות מזדחל כתגובה לירי. לא הרבה אדמה על כל רקטה, אבל כן להזיז את הגדר. כמובן שזה יכול לשנות דברים רק בזמן הקצר ועד שלא נצליח לסיים את ההסתה בבתי הספר שם לא יהיה סיכוי לפתרון שלא כולל השמדת עם.

מה אנחנו יכולים לעשות? אם אתה מנהיג דגול וכריזמטי זה הזמן שלך לעלות. אם לא אז העבודה היא דרך חינוך וחשיפה (כי הבעיות שלנו הן ברמת התובנות של הפרטים), אבל לצערי, למרות שאני מאוד נהנה מהבלוג שלך, צריך להגיע גם לצד השני ולאנשי האמצע ולא רק למי שמסכים איתך. רעיונות הרדיו/טלוויזיה שלך יותר בכיוון, אבל כמובן שאתה מתמקד באלמנט שטחי (כלכלה) ולא בבעיית העומק (חוסר רציונליות, עצימת עיניים) כי לשם כך מביאים אותך, מתוך ידיעה שרוב המאזינים לא יקשיבו לך כשאתה מדבר כמה צעדים קדימה מהנקודה בה הם נמצאים.

מכיר אנשים עשירים שמוכנים לשים כסף על פיתוח ערוצי תקשורת שמטרותיהם פתיחת עיניים וקידום החשיבה בישראל? זה מה שצריך בקירוב. אולי הנקודה שישראל לא תשרוד באופן כזה לאורך זמן ושבעצם אין לנו את הפריבילגיה של בת היענה תעזור בשכנוע. זו גם הסיבה שלדעתי יש סיכוי להיות חוד החנית של העולם המתורבת כאן - אחרת, פשוט, לא נהיה כאן.
 
 
 
 
לעוזי
24/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

לעוזי, תודה על דבריך:

אני מאמין בפשטות ובכבוד לאחר, ולכן מעדיף להתייחס למה שמבטאת מערכת החינוך שם ולמה שאומרים אנשים שם (בין השאר, בשירים) כלשונם ולפי תוכנם; ומתוך כבוד בסיסי כלפיהם, אני מניח שהתכנים והלשון מבטאים את רחשי לבו של הציבור. כלומר, אני סבור שהחינוך בקרב הפלסטינים ותפישת העולם שהוא מבטא מייצגים במידה כזו או אחרת את תפישת העולם של הפלסטינים ואת האופן בו הם מבינים את הסכסוך. ובמלים אחרות, לא החינוך הפך אותם בלתי-כשירים-לפתרון — הם אנשים בוגרים שהפתרון המועדף עליהם הוא אחר. לקרוא לפתרון "חוסר רציונליות" - זה לפטור את עצמך מהתמודדות ממשית עם כך שזהו בהחלט פתרון רציונלי. אולי לא רצוי לנו, אבל בהחלט רציונלי.

ברור כי פתרון כזה — היינו, השמדת היהודים — אינו קביל עלינו, אבל הדרך להתמודד איתו אינה באמצעות המלכת מלך חדש על הפלסטינים, שיעביר את האותות הרצויים לנו — זו דרך שלא עבדה מעולם בשום מקום, ואף אנו ניסינו אותה וכשלנו פעמים מספר — אלא באמצעות מדיניות החותרת לביסוסן של אליטות אחרות, רחבות יותר, שיהיה להן אינטרס מושקע במערך שאיפות שונה. כלומר, פתרון כלשהו יתחיל להצטייר כאשר לצד שמנגד יהיה כדאי יותר לא להילחם להשמדתנו מאשר להילחם להשמדתנו. את זה עשו, עושים ויעשו תמיד רק דרך האלמנט השטחי, כדבריך, של כלכלה.
 
 
 
 
לא זו הכוונה...
24/8/2014
נכתב על ידי עוזי

כשהתייחסתי לחינוך שאנחנו יכולים לעשות, התכוונתי לחינוך ולחשיפה לרציונליות בישראל, לא אצל הפלסטינאים.

העובדה ששם החינוך הוא מה שהוא מוכיחה שלא יהיה פיתרון מוסכם, לא יותר מכך (נדמה לי שזו גם הכוונה שלך). אני לא חושב שפיתוח כלכלי יעזור כל עוד הבסיס הקיומי כולל רצח כופרים, ראה למשל היחס של המשטר הסורי (כשהיה כזה) לישראל: מדובר באליטה עשירה ששלטה במדינה וקשה להגיד שזה עזר לנו, בעיקר כשמתחשבים בפרוקסי של החיזבאללה.

הפתרון לא יתחיל משינוי גישה שלהם אלא משינוי גישה שלנו, ולא כזה שממש קשור לסיכסוך בבסיסו. זו הכוונה העיקרית שלי.

נ.ב. כלכלה היא חשובה גם יותר מהסיכסוך, שלא תהיה טעות. היא שטחית כיוון שבבסיס הקידמה הכלכלית תמיד יש רציונליות, תבונה והיתפקחות וכל עוד התכונות האלו לא מבוססות מספיק - אין דרך להגיע לכלכלה טובה.
 
 
 
 
לעוזי, מאמר בנושא
25/8/2014
נכתב על ידי אורי רדלר

כתבתי זה עתה (ואעלה עוד מעט) מאמר שמתווה את שורשי הבעיה (לפי תפישתי) ואת הפתרון האפשרי לה (גם כן לפי דעתי).